לימודי יחב"ל – שיטת הבולימיה מול ערכי החברותא

נעמה פלד
סטודנטית שנה ב' ליחסים בינלאומיים ותקשורת

את הטיול המחייב של אחרי צבא עשיתי בסין,  ובכל פעם שאחרי מאמצים רבים הצלחתי לתקשר את העובדה שאני מישראל (נסו אתם להגיד "וו-שי, אי-זו-רי-רן" בשלושים אינטונציות שונות עד שתצליחו למצוא את הנכונה…), נתקלתי באותה תגובה – "אההה! ג'ואיש!" מחוייך, ותוך כדי הצבעה על המצח "סמארט!". אפשר לומר שההתלהבות מוצדקת: מיליארד סינים אולי לא טועים, אבל פרסי נובל אין להם יותר מדי, וכשאומה עצומה, ותיקה ומכובדת מסתכלת על עם קטנטן שמחזיק בסטטיסטיקה של 22.4% מפרסי הנובל, שהצליח להקים מדינה שידועה (ומסתבר שגם מחוץ לישראל) כ"מדינת הסטארט-אפ", אולי המסקנה שאני כבחורה ישראלית ניחנתי באינטלקט ראוי להתפעלות היא, ברמה הסטטיסטית לפחות, סבירה.

אינשטיין. סביר ברמה הסטטיסטית

אינשטיין. סביר ברמה הסטטיסטית

כתלמידת מדעי החברה מן המניין, סטטיסטיקה היא לא הצד החזק שלי. אבל מוזר בעיניי שדווקא אותו גניוס יהודי נוטש את מה שהביא לו הצלחה משמעותית כל כך. במונחים שלמדנו ביחב"ל, אפשר להסתכל על הדרום והצפון הגלובאלי גם בצורות ושיטות חינוך הנהוגות, ולראות שבמדינות המפותחות בעולם שיטות הלימוד מתרכזות יותר בדיון, שיח, עבודת צוות ופיתוח הדדי – ועל היכולות שהשיטות הללו מאפשרות נמדדות הפקולטות הטובות ביותר בעולם. זאת כאשר במדינות המתפתחות, השיטות מתרכזות בהוראה פרונטלית, שינון, והקאה של החומר על דף המבחן. נשמע מוכר?

הדבר המוזר ביותר כשמסתכלים על כך הוא שהמערב לא המציא את שיטת הלימוד הזאת: הרעיון הוא במקור יהודי. הרבה לפני שחינוך נהיה ערך בפני עצמו, וחינוך-חובה-חינם הפך לנורמה במערב, יהודים ברחבי התפוצות שלחו את מיטב צאציהם להסתגר ב"חדר" וללמוד. בספרד, מזרח אירופה, בצפון אפריקה, תימן – היכן שהיו יהודים, הם למדו תורה, ולשם כך הם למדו קרוא וכתוב. ועל אף האסוציאציה המתעללת-כמעט שיש במילה "חדר" עם ילדים צעירים חנוקים ומלמד מתעמר, השלב הבא היה החברותא, שהביאה לעולם את ההכרה בכך שפיתוח אמיתי של רעיונות יכול לבוא רק ממקום של דיון, התעמקות, שאלת שאלות בלתי נגמרת ותרומה הדדית. אותה התפלפלות, שעליה מבוסס חלק כל כך משמעותי ממה שמייחד את העם היהודי.

בתמונה: עוד לפני חינוך חובה.

בתמונה: עוד לפני חינוך חובה.

אלא שדווקא כאשר המערב הולך ומתקרב אל העקרונות של שיטת החברותא, אומת הגניוס נוטשת אותה. למעט מספר מועט יחסית של בתי ספר ניסויים ודמוקרטיים, אנחנו מחונכים מגיל צעיר לשנן, להקיא על הדף ולהמשיך הלאה בחיינו. ההתמקדות היא בשלבי המעבר עצמם, לעלות כיתה, לעבור את המבחן, והמטרה היא מספר. בחינוך היסודי והעל-יסודי אפשר גם למצוא הגיון בשיטה הזאת: היא מוכוונת מטרה, שהיא להעניק מטריה רחבה של מידע, הכרה בסיסית ושטחית של עולמות שלמים. ואז אנחנו מגיעים לאקדמיה. והשאלה היא: מה המטרה?

בתחומים רבים באקדמיה, בעיקר מדעי הטבע, ההגיון והיתרון שבשיטת השינון וההוראה הפרונטלית כמעט מובן מאליו. ברמת התואר הראשון מדובר, שוב, בהסבר של אמיתות מסויימות, ואין יותר מדי לאן להתפלפל או לפתח. סטודנט לרפואה צריך לדעת בעל פה את כל חלקי התא, ודיון על תרומתם לגוף האנושי לא יוסיף יותר מאשר שינון. ההגיון הזה לא עומד כשמגיעים למדעי החברה בכלל, ויחסים בינלאומיים בפרט. ההבדל בין התחומים הוא שביחב"ל אנחנו עוסקים לא במציאות אובייקטיבית שאותה אנחנו רק צריכים לגלות וללמוד להבין, אלא בתיאוריות, היפותזות, רעיונות. מורגנתאו חושב שטבען של מדינות היא אך הרחבה של טבע האדם – רעיון, שניתן להסכים איתו ולא להסכים איתו. אפשר לנבור במקורות כדי לבסס או להפריך את הטענות שלו, ובעיקר: אפשר להתווכח. לשאול שאלות, לשער השערות, לבנות היפותזות חדשות לחלוטין, וללמוד. ולא רק בצורה הפאסיבית של קבלת אמיתות, סיכום בהרצאות תוך חלוקת קשב בין המרצה לבין הסוליטייר. וגם כאשר אנחנו נדרשים כבר לחשוב בתואר, זה נעשה בצורה של עבודות. אנחנו יושבים עם עצמינו ומפתחים את הרעיונות לבד, והתרומה היחידה שניתנת לנו מבחוץ מגיעה בצורה של הערות, ולא הארות, מצוות המתרגלים הנאמן. בשיטה "שולייתית" שכזאת, הם מלמדים אותנו שאנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים, כל עוד אנחנו אומרים את זה בדרך שלהם. אנחנו נבחנים ונמדדים על היכולות שלנו לזכור, ובמקרה הטוב גם ליישם, את מה שלימדו אותנו. היכולת לנבור לעומקם של הרעיונות, היכולת להגיע לשורשי הטיעונים, לא נמדדת מעולם.

וכאן השאלה היא: מה המטרה. שינון בפני עצמו אינו פסול תמיד, ומתאים כשרוצים להכיר בסיס רחב של מידע, אבל האם זאת המטרה העיקרית של לימודי היחב"ל? אנחנו אמנם צריכים בסיס מסויים של ידע כדי להתקדם. אלא שלטענתי, למטריית המידע זאת אפשר להגיע גם כשחופרים בחומרים על מנת לבסס טיעונים בצורה טובה יותר. מה שקשה יותר להשיג ואפשר רק בצורת הדיון, היא היכולת לשאול שאלות הדדיות, להתעמק עד בסיסי הטיעון, ולעבור הלאה רק כשאין עוד לאן לפתח. להבין טיעונים לשורשיהם, כדי שנוכל לא רק ליישם על דפי המבחן או העבודה הבאה, אלא גם לפתח מעבר לגוף הידע הקיים, אפשר רק כאשר אנחנו מורגלים ומיומנים בשאילת שאלות ומציאת חולשות בטיעונים. וזה שריר שנשאר מנוון כמעט לגמרי בתחום היחב"ל כפי שאנחנו, תלמידי תואר ראשון, לומדים אותו כיום. כשמדובר בעולם של רעיונות ותאוריות, והמטרה שלנו היא להבין לא רק את הרעיונות אלא להיות מסוגלים למצוא בעצמנו את החולשות שלהם וללמוד מהם על העולם הקיים, בולימיה למבחן היא לא מספיקה וגם ציון והערות של "נכון/לא נכון" על עבודות עומק לא מספיקות.

ודווקא ביחב"ל זה חשוב. רוב הסטודנטים מגיעים לתחום בגלל תחושה מסויימת  של שליחות. הם משקיעים בתואר ביחב"ל לא בגלל שהוא יוקרתי ובטח שלא בגלל העתיד הכלכלי המזהיר שהוא מבטיח; הם פשוט מבינים את החשיבות של בחינת המציאות בעולם ומציאת מקומנו בה. אבל אם כל אותם סטודנטים חדורי תחושת שליחות מסתפקים בהבנה שטחית של הידע הקיים, המטרה כולה הופכת לחסרת פואנטה: אנחנו לא יכולים להוסיף לעולם הזה דבר והבנתנו אותו שטחית. אנחנו, שוב, חדורי מטרה: לעבור את המבחן, לעבור את הסמסטר, לסיים את התואר, להתקבל לעבודה, לסיים פרוייקט. בתחום שהמטרות בו הן אבסטרקטיות בהרבה, וקשה להגדיר אותן וליישם אותן במלואן, אנחנו חייבים להבין שההרגל הזה לא מתאים כאן.

אז אומת הסטארט-אפ צריכה להחיל את עצמה גם כאן. ביקורתיות, ברוך השם, לא חסר. צריך רק לתעל. ואיך עושים את זה? קודם כל, אפשר ללמוד מהאוניברסיטאות המובילות בעולם. קבוצות דיון קטנות הם הנורמה בכמעט כל מקצוע מתחום מדעי החברה ברוב האוניברסיטאות המובילות בעולם. אבל מה שתקציב מטורף מצליח להביא לשם, אינו בהכרח ישים בישראל, שבו כל מרצה צריך להילחם שיקצו לו כמה מתרגלים.

לדעתי, את התשובות לכל השאלות אפשר למצוא במועדון הדיבייט. תשובות  של חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, פיתוח טיעונים ובחינתם ראש-בראש מול טיעונים נגדיים. גם כאשר לא מדובר בדו-קרב יחב"לי למהדרין, וכאשר הידע שממנו מפותחים הטיעונים מגיע מידע כללי והתעניינות של המשתתפים ולאו דווקא היכרות עמוקה עם כל נושא, יכולות הניתוח לעומק והירידה לשורשי כל טיעון הם בדיוק אותם כלים שחסרים לנו לכל אורך שרשרת מערכת החינוך, אותם כישורים שמתנוונים כשמתבססים על חרישה למבחנים. מדובר במעין חזרה לאותם ערכי החברותא – איתגור תפיסות, בחינה מחדש של רעיונות, שאלות על גבי שאלות שנאספות יחדיו ומאפשרות התקדמות. כל זה בא בנוסף ליכולות אחרות שהדיבייט מפתח שרלוונטיות במיוחד לתחום היחב"ל – שמירה על קור רוח תחת לחץ זמן, חשיבות הרטוריקה ויכולות עמידה מול קהל, והיכולת להסתכל על טיעונים מכמה מישורים בעת ובעונה אחת ולמדוד אותם אחד מול השני. יכול להיות שאני לא סובייקטיבית בעניין, כי יש לי אינטרס לקדם את המועדון דיבייט. מצד שני, יש לי אינטרס כי אני באמת ובתמים מאמינה שהערכים שהוא מקדם והכישורים שהוא מחדד בלתי ניתנים להחלפה.

 33

התשתית קיימת. באוניברסיטה העברית פועל מועדון הדיבייט הותיק בארץ. חברי המועדון משתתפים בתחרויות בארץ ובחו"ל, ומעבר לתארים ופרסים הם לומדים לעמוד ראש בראש מול טובי הנואמים בעולם. השאלה היא אם עולם היחב"ל יבין את החשיבות של למידה דרך שאלות, מול עמיתים שווים שמפרקים כל טיעון לגורמים לפני שמרכיבים אותו מחדש במקום מתרגלים שנותנים ציון, דרך התעמקות עצמית במקום סיכומים בהרצאות. אולי כך נצליח להביא את הסטטיסטיקה המרשימה של הגניוס היהודי גם לתחום הכל כך חשוב שלנו. השאלה היא אם אתם מוכנים לאתגר את עצמכם.

אם כן, אני מזמינה אתכם למפגש הפגישה של מועדון הדיבייט ביום רביעי, ה-16 באוקטובר בשעה 18:00 באולם רבין בקמפוס הר הצופים. מועדון הדיבייט נפגש בכל יום שני בשעה 19:00. בואו, כי דיבייט רלוונטי לנו כתלמידי יחב"ל יותר מתמיד.


מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לימודי יחב"ל – שיטת הבולימיה מול ערכי החברותא

  1. כל זה היה בשביל פרסומת למועדון הדיבייט?
    אני מזכיר לך לשיטת החברותא היתה שיטת אליטה, כאשר רק הטובים ביותר ממשיכים לשבת בישיבה וללמוד ואילו הרוב המוחלט של הציבור יוצאים לעולם הגדול. בישיבות הגדולות של היום, הממומנות ע"י כספי מדינה ועל כן יכולת כלכלית לתמוך בתלמידים רבים, אין את השיח שאת מתארת, אלא דידקטיקה מידי מלמד (במלעיל). במצב הטבעי, של המאה ה-17, תלמידי ישיבה היו אחוז מצומצם מהאוכלוסיה שאכן היה מסוגל לחדש וליצור תובנות חדשות. מאז התקבעותה של האורתודוכסיה, התקבעה גם החשיבה והאומץ ההלכתי הצטמצם מאוד. ישנו גם קשר להקמתן של ישיבות גדולות, בניגוד למקומיות, שניתקו את התלמידים מהחברה הסובבת וצמצמו משמעותית את מקורות ההשראה.
    בהשלכה לאוניברסיטה – האקדמיה היום היא לא פרי נחלתם של מעטים אלא של אחוז ניכר מהאוכלוסיה ובמובן הזה היא דומה לישיבות הגדולות שהוקמו החל מהמאה ה-17. הן יוצרות בועה שלא מושפעת לרוב מהמתרחש בעולם. תחשבי כמה מהדברים שלמדנו מבוססים על המלחמה הקרה, או מתעלמים ממזרח אסיה ואפריקה כאילו אירופה היא עדיין האזור החשוב בעולם. את כנראה צודקת, אין היום כמעט התחדשות ביחב"ל. מה שכן יכול להיות הוא שההתקדמות נעשית לא על ידי סטודנטים, אלא על ידי מי שממשיך הלאה – ואכן, רעיונות חדשים מועלים תדיר על ידי הוגים בולטים שבוחנים את המציאות יומיום, אולם אלו אינם סטודנטים, אלא המרצים שלהם או פוליטיקאים בולטים.
    במילים אחרות – לסטודנטים אין את היכולת לחדש, אלא אם הם מבריקים במיוחד, כמובן, מכיוון שלפני שהם יכולים לחדש הם חייבים ללמוד את הבסיס. מי שמחדש הם אלו שהמשיכו הלאה באקדמיה. גם החברותא שאת מדברת בשבחה היא נחלתם של מתי מעט, מאז ומעולם. כלומר החוסר בחדשנות נובע לא (רק) מהשיטה אלא מהבועה והקונספציה המקבעת, כמו שהסיבה לקיפאון ההלכתי בחברת הלומדים היא לא (רק) השיטה אלא מגבלות של ניתוק מהסביבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s