הומופוביה, אגרסיביות ואשליות – רוסיה מודל 3.0

ליזה חולודובסקי

לאחרונה נראה כאילו ולדימיר פוטין נמצא בכל מקום. בין אם הוא מחוקק חוקים הומופובים ומקפיץ את רמת האלימות במדינה, מעניק מקלט מדיני לאדוארד סנודן ומדרדר את היחסים המתוחים עם ארה"ב או מצטלם בסרטוני תעמולה כשהוא רוכב על סוסים, נילחם בדובים ומפגין גבריות סלאבית מתפרצת. השאלה העולה היא מה עומד מאחורי האיש הזה שמצטייר פעם כדיקטטור חסר רחמים, כאשר הוא מטיל וטו על ההתערבות הצבאית בסוריה ופעם בתור הגרסה הבלונדינית של גנדי כשהוא מטיף ליחס סובלני יותר של המערב כלפי המוסלמים ולשלום במזה"ת. כתלמידת יחב"ל ומזרח תיכון אני רוצה להציע הסבר שיראה כיצד פוטין משתמש באסטרטגיות שמאפיינות דווקא את אזור המזה"ת ואת הרפובליקות הערביות והדיקטטוריות שהרכיבו אותו עד לא מזמן.

השאלה העולה היא מה עומד מאחורי האיש הזה

השאלה העולה היא מה עומד מאחורי האיש הזה, שמצטייר פעם כדיקטטור חסר רחמים ופעם בתור הגרסה הבלונדינית של גנדי

טולסטוי כתב פעם שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – "אומללות הן כל אחת על פי דרכה". למרות שמשטרים עריצים חולקים תופעות משותפות כגון משטרה חשאית וחיסול האופוזיציה, השיטה הכללית בה הם משמרים את שלטונם משתנה ממשטר למשטר, בעוד שהדמוקרטיות די דומות זו לזו. הרפובליקות הערביות הסמכותניות במזה"ת דוגמת מצרים ולוב פעלו בשיטה שכללה שני מאפיינים מרכזיים. ראשית, הכפפת אנשי הדת (העולמא). הדבר התבטא בתלות שיצרה המדינה בינה לבין הממסד הדתי שהיא מממנת וממנה, בתמורה לפסקי הלכה ודרשות שמגבות את מדיניותה. הדבר בלט בעיקר אחרי הסכם השלום עם מצרים כאשר לבקשת סאדאת, הוציא אל אזהאר (מוסד הלימוד החשוב ביותר של האסלאם הסוני) פסק הלכה בזכות השלום. שנית, העיסוק הרחב בישראל ובשאלה הפלסטינית, בעיקר בעתות משבר וחוסר יציבות. נושא זה הוא בעל המכנה המשותף הרחב ביותר בקרב החברה הערבית המפוצלת והמסוכסכת והיווה דרך מצוינת להשתיק ולאחד את ההמון, או כדברי נאצר: "כשהתותחים רועמים, האופוזיציה שותקת".

המעשים האחרונים של פוטין ומדיניות החוץ של רוסיה מהווים עדות חיה לאימוץ החם של השיטה הנ"ל. פוטין משקיע כספים לא מבוטלים בממסד הדתי במדינה מה שמתבטא בכנסיות שצצות ברחבי המדינה כמו פטריות אחרי הגשם (גם בכפרים נידחים שמאופיינים בגגות קש וארובות בהם הכנסייה היא המבנה היציב היחיד) ובשוחד הכמורה המקומית (תעיד על כך שערוריית השעון של הפטריארך קיריל שעלה יותר מ-20 אלף פאונד). פוטין עצמו מרבה להצטלם מוקף בכמה שיותר צלבים, רצוי על צווארו, ומשמיע תעמולה דתית בערוצי הטלוויזיה בהם הוא שולט ביד רמה. החקיקה ההומופובית נועדה, בין השאר, לקרוץ לממסד הדתי, להראות את היבדלותה של רוסיה משאר העולם ואת ייחודה. מעין חזרה לשורשים הנוצרים והפרבוסלאביים של המדינה.

הפגנה משהו משהו

החקיקה ההומופובית נועדה, בין השאר, לקרוץ לממסד הדתי ולהראות את היבדלותה של רוסיה משאר העולם מאידך

המאפיין השני של השיטה מצריך מציאת מכנה משותף רחב שיסיט את תשומת לב הציבור מהחולות הרעות של המשטר. הרוסים רגילים לתפוס את עצמם בתור מעצמה בעולם דו קוטבי. עובדה זו עזרה לכסות על רמת החיים הנמוכה ודיכוי זכויות האדם שאפיינו את ברה"מ. לאחר קריסתה הרוסים נאלצו להתמודד לא רק עם עולם חד קוטבי בהנהגת ארה"ב אלא גם עם מדינה מפורקת, מוקטנת ומפולגת, מצב כלכלי רעוע ותהליך הפרטה אכזרי. מכיוון שלא הצליחו לבנות משטר דמוקרטי ויצרו כלכלה שמאפיינת מדינות עולם שלישי ונסמכת כמעט כולה על ייצוא משאבי טבע, הברירה היחידה הייתה להחזיר בכוח את מעמדם העולמי. הם החלו לפתח קונספציה בה הם חוזרים להיות מעצמה במערכת רב קוטבית שמכילה גם את סין, הודו ומדינות עולות נוספות. בשביל זה הם מאמצים את המדיניות הא-סימטרית – מדינה ללא אמצעים ממשיים שמשפיעה כמו מעצמה לכל דבר. האיבה והתחרות עם ארה"ב לא רק מהווה חזרה נוסטלגית לימי המלחמה הקרה אלא מציבה אותם, כדברי טל ברודי, על המפה (של הפוליטיקה העולמית).

אזרחים סורים תומכי המשטר מביעים הערכה לפוטין בהפגנה מול שגרירות רוסיה בדמשק, מרץ 2012.

אזרחים סורים תומכי המשטר מביעים הערכה לפוטין בהפגנה מול שגרירות רוסיה בדמשק, מרץ 2012. צילום: פרידום  האוס.

המקלט המדיני לסנודן בא להראות שרוסיה שוות ערך לארה"ב ולא תיכנע לתכתיבים זרים. הוטו על ההתערבות בסוריה נועד לא רק להציל בעל ברית חשוב אלא גם להראות את רוסיה כחורצת גורלות בזירה הבינ"ל. ניסיונות הגישור בין ישראל והפלסטינים במזה"ת נועדו להוות משקל נגד לנוכחות האמריקאית. כל אלה אינם תוצאה של חזרה בזמן לשנות ה-60, אלא של מדיניות שנהנית מקונצנזוס פנימי רחב ולכן מנוצלת ע"י השלטון לגיוס לגיטימציה. לצערי הרב, לא רק לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. גם רוסיה שואבת את מדיניות החוץ האגרסיבית שלה ואת חוקיה המפלים מתוך ניסיון לגייס לגיטימציה שלטונית. זאת המדינה הגדולה בעולם, ששותה את עצמה למוות, מפילה את עיתונאיה ממרפסות ומעניקה לסטאלין את תואר המנהיג השני הנערץ ביותר בכל הזמנים.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הומופוביה, אגרסיביות ואשליות – רוסיה מודל 3.0

  1. ניתוח מעולה! אם יש מה שמאפיין את רוסיה העכשווית הוא סוג של "ליברליזם בררני" או "דמוקרטיה בסגנון רוסי". מהות המדיניות השלטונית הוא יצירת חזות דמוקרטית-ליברלית מתי שמתאים, תוך כדי קריצה לערכים שמרניים ופנייה למכנה המשותף הכי נמוך של העם הרוסי. יציבות השלטון מתאפשרת באמצעות האכלת הציבור בכפית- שנעשית בין השאר בטלויזיה ובכלי התקשורת שנתונים לצנזורה קפדנית של המשטר, בדיונים פוליטיים שאין בינם לבין הבעיות האמיתיות ברוסיה דבר וחצי דבר. על ידי שימוש בפוליטיקאים לאומנים (ז'ירינובסקי) וקומוניסטיים, המשטר מצייר תמונה של מדינה מפולגת ומשוסעת בין אידאולוגיות שונות לחלוטין ונמצאת תחת איום מתמיד מצד גוש נאט"ו שמאיים למחוק את הערכים הרוסיים-אורטודוקסיים של המדינה. הליברלים מצטיירים רובם ככולם כסוכנים של המערב, ומכאן בוגדים. הפתרון השפוי היחיד לכל האיומים על רוסיה יכול להיות רק אחד- "רוסיה המאוחדת"- מפלגת השלטון של פוטין. נאומים של אינטלקטואלים, אשר כינו את המפלגה לא פעם "מפלגה של גנבים ונוכלים" לא עזרו כנגד רטוריקה שלטונית שאומרת שוב ושוב: תראו את רוסיה, תראו את גודלה, תראו את כל האיומים עליה. אנחנו היחידים שיודעים איך לשמור עליה. אנחנו היחידים שיכולים לשמור על האחדות.

  2. כתוב יפה ומעניין, נהנתי לקרוא.

    פוטין עושה מה שכל מנהיג בעולם עושה, מנסה לשמר את השלטון שלו.
    למה בחרת לאפיין את שני הנקודות שלך (דת והשפעה עולמית) כמאפיינים דיקטטורים לא לגיטימים?
    שני הדברים שציינת הם דברים שמתאימים לעם הרוסי, זה מה שהעם רוצה לראות' אז זה מה שהמנהיג מספק לו.
    בדיוק כמו במדינות דמוקטריות, בסוגיות שיש לגביהם קונצנזוס רחב בעם נראה את המשטר מדבר ופועל בכיוון הזה. לדוגמה "השיוון בנטל" אצלנו, השלטון מדבר ופועל בכיוון הזה (לפני ואחרי הבחירות) כדי לחזק את התמיכה בו, למרות שספק עד כמה זה יישם, נכון ויעיל (לדיון אחר כבר..).
    לרוסי הממוצע מאוד חשובה הגוואה הלואמית שלו והמעמד של רוסיה בעולם, הוא אוהב לראות את המנהיג שלו "מכניס לאמרקאים" כמו שאנחנו אוהבים לראות שמוחאים כפיים לביבי בקונגרס או את לפיד "מטפל בחרדים".
    החזרה לדת ברוסית אחרי נפילת ברית המועצות גם היא מאוד פופלרית בעם ומחזקת את הזהות הלאומית הרוסית.

    לא מדובר באסטגריה חדשה, פוטין מיישם את מה שהעם רוצה לראות מאז שהוא בשלטון. כמה דברים שעולים לי לראש לא מהזמן האחרון- ליטוויננקו, המלחמה בגרוזיה, מערכת הגנה אקטיבית אמקראית בצ'יכה…

    סהכ פוטין שומר על פופלריות בעם, בגדול זה מה שהעם שם רוצה לראות.

    כתבת שהרוסיה מאמצים את "המדיניות הא-סימטרית – מדינה ללא אמצעים ממשיים שמשפיעה כמו מעצמה לכל דבר". מה זאת אומרת מדינה ללא אמצעים?
    לרוסים יש כח צבאי (מיותר לפרט), כלכלי (גז ונפט לכל אירופה) ופוליטי ( וטו במועצת הביטחון, מדינת תחת השפעה רוסית).

    אני לא אומר שרוסיה היא ערש הדמוקרטיה, לא חסרים פעולות דיכוי דקטטוריות שנועדו לשמר את ההגמוניה של השלטון ברוסיה, אבל למה כשפוטין מצתלם עם צלב זה אסטרגטי של דיקטטור וכשאובמה מזמין
    אוכל מהיר בחופשה שלו זה לגיטמי (http://news.yahoo.com/difference-obama-vacation-no-daughters-yet-192519473.html)? סהכ זה מה שהעם אוהב לראות בשני המקרים.

    • אז ככה:
      א. כמו שכתבתי, למשטרים סמכותנים יש אמנם כמה נקודות משותפות אבל בגדול הם מתבססים על שיטות שונות לשמר את כוחם. המאפיינים שבחנתי במשטר הרוסי לא משותפים לכל המשטרים המסכותנים בעולם – למשל, סין וקובה שלא מתבססות על האספקט הדתי. מי שבד"כ כן הסתמך על הממסד הדתי והכפיף אותו לחלוטין למדינה הן רפובליקות ערביות דיקטאטוריות ומכאן ההשוואה. ברוסיה יש הפרדה חוקתית בין הדת למדינה אולם בפועל היא הפכה לזרוע של השלטון ששולטת בממסד הכנסייתי לחלוטין מבחינת משאבים ומינויים. אני מסכימה לחלוטין שאחרי התמוטטות ברה"מ יש חזרה מסוימת בקרב הציבור לחיק האורתודוכסיה, אבל התעמולה הדתית שמשודרת במדיה, הבנייה הרחבה של הכנסיות וההשקעה הלא פרופורציונאלית בממסד חורגת מכמיהה זו ומהווה אסטרטגיה לשטיפת מוח ותעמולה. בדיוק כמו במדינות ערב לשעבר.
      ב. לעשות מה שהעם רוצה זה פופוליזם וקשה להגיד שפוטין הוא פופוליסט. הדוגמאות שהזכרת ובמיוחד המלחמה בגרוזיה קשורות הרבה יותר לאינטרסים רוסיים כלכליים – בימים הראשונים של המלחמה הופצץ צינור הנפט הגרוזי החדש. הפופוליזם מורכב בד"כ מבליל של רעיונות חסרי קשר שמטרתם לספק לעם מה שהוא רוצה בתקופות ספציפיות. פוטין בחר קו אחיד ממנו הוא שואב את פעולותיו – אותה תחרות (מדומיינת) עם ארה"ב, משם גם ההתנגדות לנאט"ו, להצבת הטילים בצ'כיה ועוד. זהו קלף יחיד אותו תמיד ניתן לשלוף, בעיקר אחרי שהאופוזיציה מתעוררת (מזכירה לכולם את ההפגנות הגדולות שהיו לא מזמן ואת הצניחה הדרמטית בפופולאריות של המנהיג).
      ג. הכלכלה של רוסיה תלויה כמעט לחלוטין במשאבי הטבע שלה ובכך אינה שונה מזו של מדינות עולם שלישי אחרות. אחת הדאגות הגדולות של רוסיה היא הסנקציות על איראן. הפחד הוא שהסנקציות יעבדו, המשטר ייפול או יתרכך ויתחיל למכור יותר נפט וגז מה שיגרום לצניחה חדה בהכנסות הרוסיות. לכן היא מנסה לשמור על הסנקציות, אבל על אש קטנה. בנוסף, רמת החיים מחוץ לערים המרכזיות היא מהנמוכות באירופה. צבאית: לרוסיה יש אמנם סטוק של טילים גרעיניים אבל רוב הנשק הקונבנציונאלי שלה הוא מיושן ומחליד במרתפים ברחבי המדינה. הצבא כבר לא מורכב מכל העם אלא בעיקר מהשכבות הנמוכות ביותר של האוכלוסייה והחיילים ממורמרים (בא לידי ביטוי בעיקר במלחמת גרוזיה כאשר חלק מרוסים שנחשפו לתנאי המגורים של החיילים הגרוזינים פשוט סירבו להילחם). לגבי הוטו, גם לצרפת ולבריטניה יש אחד כזה אבל רוסיה היא זו שנמצאת בכל נק' משבר ברחבי הגלובוס – את רוב הכוח שלה היא יוצאת בעצמה, ע"י אותה התערבות, כחלק מהאסטרטגיה הא סימטרית עליה דיברתי – חוסר קורולציה בין רמת הנוכחות וההשפעה בזירה הבינ"ל לכלל משאבי המדינה.

  3. ומה עם מילה טובה על פוטין? אני מרגיש שחסר לי ניתוח של האישיות פוטין, וזאת מאחר שהוא לא בהכרח היה חייב להוביל לכיוון שאת מתארת. אני מרגיש שחסרה לי הזדהות עם פוטין. אני רוצה להבין אותו, כי הוא יכל גם להוביל שינויים לעבר ה"נאורות" ולאו דווקא לכיוון המוז'יקי אליו הוא חותר כרגע…
    זה הכי קל לצייר אותו בצורה שכל אחד שייקרא את הפוסט שלך יחשוב את אותה מסקנה- פוטין הוא אינפנטיל פחדן.

    בכל משטר יש דעת קהל, אבל יש גם כוח ואופי של מנהיג. בניתוח שלך ובניתוח של "ג'ה" פוטין מצטייר כבובה המוכתבת מרצון העם ומאסטרטגיה קרה. אני רוצה להבין את פוטין

  4. ולדימיר פוטין הוא פחות או יותר החידה הגדולה ביותר ברוסיה, מהסיבה הפשוטה שקשה מאוד לנתח את הדברים שהוא אומר- באיזה מהם הוא מאמין באמת ואיזה מהם משקפים רטוריקה שמטרתה לשמר מדיניות קבועה (סוג של אידאולוגיה שקשה לראות בה סט של רעיונות בלתי-משתנים) של מפלגת השלטון או לקבל תמיכה עממית.

    השאלה הגדולה שעיתונאים ליברליים שואלים היא- למה פוטין עדיין רוצה לשלוט? זה קשה מאוד לנהל מדינה במשך 4 שנים, ולנהל מדינה ענקית כמו רוסיה יותר מ12 שנה היא משימה שמעטים מאוד ירצו לקחת על עצמם. רוב נשיאי ארה"ב שמחים לוותר על תפקיד עם כל כך הרבה אחריות אחרי שתי כהונות. התשובות שמתקבלות אוטומטית, שהוא רוצה לשלוט בשביל כסף או טובות הנאה או מפחד שיחשפו פרשיות אם ירד מכסא הנשיאות הן מגוכחות. גם אם יוותר על הכיסא הוא ישאר האדם החזק ברוסיה.
    התשובה שנתן פרופסור סווידזה (היסטוריון, סופר ועיתונאי רוסי) היא אחרת: תחושת שליחות. ייתכן שפוטין ומפלגת השלטון באמת מאמינים שאם הם לא היו מנהלים את המדינה, אף אחד לא היה יכול לנהל אותה, והיא הייתה נקרעת לגזרים. וייתכן שרוב הרוסים חושבים את אותו הדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s