מה בין המהפכה הצרפתית לכיכר א-תחריר?

מתן רוטמן
בעל הבלוג אור זרוע

הידעתם שצרפת כמדינה דמוקרטית, צעירה מישראל? כן, כן. כיום צרפת נמצאת ברפובליקה החמישית שלה, שנוסדה ב-1954 ע"י שארל דה גול. היום צרפת יכולה להכריז על עצמה, בגדול, שהיא דמוקרטיה ליברלית יציבה ומבוססת אך למעשה, החל מ-1789 ועד 1954 סבלה צרפת ממהפכות חוזרות ונשנות ומשלטונות מתחלפים ולא יציבים. מדובר על 165 שנים של אי יציבות פוליטית. נכון שבחלק מהשנים הללו עברה צרפת שתי מלחמות עולם, אך צריך לזכור שהשלטון הקיסרי של נפוליאון הוא זה שעורר את התסיסה הלאומית בקרב אירופה, שיצרה מפל של קוביות דומינו. מדינה אחר מדינה קמה להתנגד לשלטון הנפוליאוני, ולאחר מכן לכל קיסרות או אימפריה שניסתה לשלוט בעם בארץ המשוסעת. במדינה אחר מדינה מרד הרוב העממי כנגד עריצות המיעוט.

מזכיר לכם משהו?

החל מ-1789 ועד 1954 סבלה צרפת ממהפכות חוזרות ונשנות ומשלטונות מתחלפים ולא יציבים.

החל מ-1789 ועד 1954 סבלה צרפת ממהפכות חוזרות ונשנות ומשלטונות מתחלפים ולא יציבים.

ב-'ויקרא' ט"ז מסופר שאהרון הכהן לוקח שני שעירים ביום הכיפורים ומגריל ביניהם, מי יהיה קורבן לעזאזל, ומי יוקרב לעולה. נשמע שרירותי משהו, לקבוע מי יובל לאבדון, ומי לתהילה לפי קובייה או גחמת הלב. אך זה בדיוק מה שהתרחש אתמול. אתמול העם המצרי הגריל את מוחמד מורסי כשעירו לעזאזל, לאחר שמובראק לא הספיק לו. העם המצרי הפיל את המנהיג שלהם, מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית לחלוטין. מוחמד מורסי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, אחרי שחלק ניכר מהעולם הערבי הרודני התמוטט כמגדל קלפים בזה אחר זה. הבאה בתור היא כנראה סוריה, וזמנו של אסד קצוב בשעון החול ההיסטורי כמו של כל קודמיו במדינות השכנות. חלק מהמביטים מהצד מהללים את המהפכה הדמוקרטית השניה שהתחוללה במצרים אך אתמול. תמונות של המונים בכיכר א-תחריר מתנוססות על כל מרקע ודברי הלל לגנרל סיסי נשמעים בכל מקום.

למען הדיוק הטוב, זו הייתה הפיכה של חונטה צבאית ולא הפיכה דמוקרטית. לשמחתנו, בהפיכה הנוכחית נהרגו רק שבעה אנשים ונפצעו רק חמישים וחמישה. מדוע "רק"? כיוון שבתקופה המקבילה בהיסטוריה, "שלטון הטרור" שהתרחש בין 1793 ל1794 בצרפת נהרגו מעל ל-25,000 איש. אך מה יקרה מחר? בצרפת, למשל, המהפכה הצרפתית שהכילה הרבה כוונות טובות סללה את הדרך לעלייתו של הרודן נפוליאון. האם כך יקרה גם במצרים? או בסוריה?

כיכי

לשמחתנו, בהפיכה הנוכחית נהרגו רק שבעה אנשים. בתקופה המקבילה בהיסטוריה, "שלטון הטרור" בין 1793-1794 בצרפת, נהרגו 25,000 איש.

אני מאמין כי דמוקרטיה היא צורת שלטון בעיקרה, לא מערכת ערכית. ניסיון להחיל את צורת השלטון הזו על אוכלוסיה שבבסיסה לא מוטמעים ומושתתים ערכי הליברליזם – ובראשם העיקרון אשר טבעו יפה ז'בוטינסקי – "כל יחיד הוא מלך", נידון לכישלון.

כלומר, רק חברה בה האדם החופשי הוא במרכז, ומתוך רצונו לייצר סביבה המאפשרת חירות אישית וקיבוצית הוא מקים את המדינה הדמוקרטית היא חברה שיכולה לעמוד בזעזועים, טלטלות, מחלוקות ומפולות כלכליות עולמיות. רק חברה כזו יכולה להתמודד עם מחסור בלחם, תקופת צנע, מלחמות, טרור וחילוקי דעת מבית. כל חברה שהיסודות הפנימיים שלה רקובים ורעועים תמצא את עצמה מהר מאוד מחפשת שעירים לעזאזל למצבם.

זכרו, לצרפת לקח 165 שנים לאמץ את הנורמות הערכיות שאיפשרו לה לייצר מערכת שלטונית מאז המהפכה הצרפתית. כמה זמן ייקח לעולם הערבי?

תגובתו של ניסים סלמה

ב-28 לאפריל 1969, בשעה 00:10, מארמון האליזה, ארמון הנשיאותי בפריז, יצאה הודעה לקונית על התפטרותו של נשיא צרפת. שארל דה גול, מייסד הרפובליקה החמישית ונשיאה הראשונה משנת 1958, מנהיג כוחות ההתנגדות הצרפתים בזמן מלחמת העולם השנייה, האיש שהחזיר לצרפת של שנות ה-60 את מיקומה כמעצמה עצמאית – מתפטר. הוא מתפטר כי הוא מרגיש שאחרי שה "לא" ניצח במשאל עם של ה-27 לאפריל (משאל העם שנושאו נחשב עד היום כשולי לחלוטין) הוא איבד את הלגיטימיות שלו כמנהיג הרפובליקה.

שארל דה גול. התפטר אחרי שלא קיבל את תמיכת אזרחיו. צילום: מתוך ויקיפדיה.

שארל דה גול. התפטר אחרי שלא קיבל את תמיכת אזרחיו. צילום: מתוך ויקיפדיה.

למה אני מספר את זה? אני מספר את זה כי בעצם אני רוצה לספר על הדמוקרטיה. הימים האחרונים היו גורליים לשכנתנו הגדולה מהדרום, מצרים. השורות האלו מגיעים כתגובה הן לחבריי הימניים אשר רואים את המהפכה שם כאנטי דמוקרטית (הרי מורסי נבחר לפי השיטה  הדמוקרטית) והן לחבריי השמאלנים אשר רואים את המהפכה כמעשה חיובי (הרי המפגינים הם כוחות של הערכים הדמוקרטים).

לטעמי, בראייה ליברלית-לאומית אלו ואלו טועים. לפי הבנתי לדמוקרטיה יש מהות ויש שיטה. מתן רוטמן צודק באמירתו שדמוקרטיה זה לא ערכים, אלא שהוא טועה כשהוא רושם שדמוקרטיה זו שיטה.

לטעמי, מהות הדמוקרטיה היא חירות הלאום. ז'בוטינסקי כתב " דמוקרטיה זה חופש". החופש צריך להתקיים בשני הרמות, ברמה האינדיבידואלית וברמה הלאומית. ברמה האינדיבידואלית, הדברים ברורים למדיי: על המדינה להתערב כמה שפחות בחיי האזרחים. אבל מה זה לאום חופשי? לאום חופשי, זה כמובן וקודם כל לאום עצמאי וריבוני בארצו. אבל מעבר לכך, לאום חופשי זה לאום  ששולט בעצמו. זאת אומרת שמנגנון השלטוני שלו בנוי באופן שבו השלטון תהיה נציג העם והחלטותיו תהיינה ההאצלה (emanation) של רצון העם.

עעגגכ

כולנו פיונים במשחק השח-מט. גרפיטי במצרים.

השיטה הדמוקרטית עם בחירות, החלטות רובניות, הפרדת רשויות וכו'… נמצאה הכי מתאימה (הכי פחות גרועה, לדבריו של צ'רציל), אלא שהיא לא קדושה. היא רק שיטה. ולכן, לפעמים, למרות הבחירות, השלטון מאבד מהלגיטימיות שלו. הוא כבר לא נציג של העם והחלטותיו כבר אינם ההאצלה של רצון העם. אצלנו זה קרה כמה פעמים בשנים אחרונות. החלטות מסוימות של כנסת ישראל היו בלתי לגיטימיות (קבלת הסכמי אוסלו, חוק "ההתנקות", חוק "המשילות", חוק יסוד "האדם וחירותו" הנם דוגמאות). ממשלת ישראל הייתה לא לגיטימית (ממשלת אולמרט שלאחר מלחמת לבנון השנייה). ולפעמים זה כל המנגנון של המדינה שמאבד מהלגיטימיות שלו מול הלאום שהוא צריך לייצג (בארץ זה לא קרה אבל קרה בחו"ל: שלטון וישי בצרפת הנה דוגמה טובה).

לפעמים חוסר לגיטימיות של החלטה או של שלטון מצדיק אי-ציות אזרחי ובמקרים מסוימים אפילו מרד. וזה מה שקרה במצרים. לאחר שהגיעו לשלטון, אמנם בשיטה דמוקרטית, האחים המוסלמים שכחו או לא ידעו שלנצח בבחירות לא עושה אותם "הבוסים" אלא נציגיו של העם המצרי. הם חשבו להיות הח'ליף במקום הח'ליף, אבל בדמוקרטיה אין ח'ליף. הם לא תפסו שבדמוקרטיה זה לא רודן שמחליפים מדי בחירות. בדמוקרטיה אין רודנים. מה שיש זה נציגים נבחרים אשר תפקידם לבטא את רצון העם ופקידים לא נבחרים אשר תפקידם לשרתו. וככה איבדו האחים המוסלמים את הלגיטימיות שלהם. לכן צדק העם כשהוא ירד לרחוב וסירב להכיר בשלטונם.

טרטס

לפעמים חוסר לגיטימיות של שלטון מצדיק מרד

האם מצרים תוכל יום אחד להיות דמוקרטית? אין שום סיבה שלא. מתן כותב: "ניסיון להחיל את צורת השלטון הזו על אוכלוסיה שבבסיסה לא מוטמעים ומושתתים ערכי הליברליזם – ובראשם העיקרון אשר טבעו יפה ז'בוטינסקי – "כל יחיד הוא מלך", נידון לכישלון". הוא צודק. אבל האם זה לא יכול להיות? למה לא? אולי ייקח עוד 100 שנים, אולי עוד 200. זה לא חייב להגיע בדיוק כמו שזה לא חייב לא להגיע. ולכן, אני חוזר ואומר שאמירה שהערכים הרווחים בחברה הערבית כיום פוגעים בסיכוי כינון הדמוקרטיה, הנה אמירה לגיטימית (גם אם לא אסכים איתה). אך האמירה שהערבים לא יכולים להגיע לדמוקרטיה בגלל היותם ערבים, מושתתת על גזענות.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מה בין המהפכה הצרפתית לכיכר א-תחריר?

  1. ניסים, מעניין אותי על סמך מה אתה קובע שהחלטה כמו הסכם אוסלו, וההתנתקות הם לא לגיטימיים? אני רק אזכיר כמה דברים. ממשלת שרון שלפני בחירות 2006 ולאחר (!) ההתנתקות הייתה צפויה לקבל בסקרים קרוב ל-46 מנדטים. הצניחה הגיעה כמובן לאחר נפילתו של שרון לתרדמת, ועדיין קדימה של אולמרט, שחלק ממצעה היה תכנית ההתכנסות הידועה לשמצה זכתה ב-29 מנדטים, הליכוד שאגב היה בשלטון, שאמור היה לייצג אידיאולוגית את ההתנגדות להתנתקות ובפועל תמך בה (אפילו בנימין נתניהו, שרק ברגע האחרון, כשזה כבר לא שינה, 8 ימים לפני ההתנתקות – התפטר) זכה ב-12 מנדטים בלבד. הסכמי אוסלו נתמכו על ידי ציבור גדול למרות המקטרגים שמספרם גדל בהרבה, אבל רק הרבה שנים לאחר מכן. גם ההתנתקות וגם הסכמי אוסלו אושרו בכנסת ישראל. חוק המשילות הוא בעייתי מסיבה אחרת, כי עקרון דמוקרטי (כן כן) של הגנה על זכויות המיעוט, ועקרון הייצוגיות, נפגע מאוד. למה זה משנה ? כי זו חברה משוסעת והטרוגנית להבדיל ממדינות אחרות הטרוגניות הרבה פחות. צמצום השיח על המשטר הדמוקרטי לעקרון שלטון הרוב הוא זול, אנכרוניסטי, וסובל מחוסר עדכון, זוהי איננה אתונה של 400 לפנה"ס. ערכים דמוקרטיים כפי שהוזכרו בכתבה כלא רלוונטיים, נחשבים לבסיסה של הדמוקרטיה בעולם המודרני, והם אלו שמחזיקים אותה על כנה. תרבות השתתפותית גבוהה כפי שנראתה בתחריר, וכפי שנראתה כאן בקיץ 2011, היא מאפיין דמוקרטי מובהק, ולכן כשהעם שמופיע במספרים שנראו בשני המקרים האלה, קובע שמשטר הוא לא לגיטימי, זו עובדה מוגמרת. דובר על ההפגנות הגדולות ביותר שנראו בהיסטוריה, מיליונים שהתנגדו.

    אני חושב שהמחאות האלה לא הראו שהעולם הערבי לא מוכן לדמוקרטיה, אלא להיפך, הראו שהוא מוכן הרבה יותר ממה שחושבים. הביקורת הציבורית, התקשורתית והעממית בדיוק ברגע הנכון – כינון החוקה, לפני שהיא הופכת לעובדה מוגמרת ומשפיעה על אופיה של המדינה לדורות, מעידה על מעורבות גדולה של העם באשר למה שקורה במדינה. ההפיכה הזו היא לא הפיכה קלאסית. אין כאן כמה קצינים אינטרסנטים שלוקחים את השלטון לעצמם. הצבא יודע שבמספרים שנראו השבוע במצרים, גם בתחריר וגם בערים אחרות, הוא לא יכול ללכת נגדו. אני מאוד בספק שהתהליכים שעליהם הצהיר הצבא, בחירות חדשות וכינון חוקה חדשה בדרך לדמוקרטיה מתוקנת, הם שקר. הסימנים מראים שאף אחד לא יעז ללכת נגד העם, וכך זה צריך להיות. העם יודע מה הדמוקרטיה שהוא רוצה, והיא לא התבטאה בדרך שבה החל ללכת משטרו של מורסי, ולכן הפיל אותו.

    השיטה הדמוקרטית אמנם רק שיטה, אבל שיטה אחרת דורשת מחשבה, ומורכבות, וצריכה לזכות בלגיטימציה ציבורית כדי לעבוד. הפקפוק בשיטה הוא מבורך, חשוב לאתגר תמיד, אבל בלי פתרונות ריאליים אחרים, נראה לי מיותר לבטל אותה כל כך מהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s