ביקור אובמה כשיעור בחקר היחב"ל

ד"ר נעם כוכבי

ביקורו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בישראל מספק שיעור בצניעות לחוקרי היחסים הבינלאומיים. שוב הוכח, כמו בעת סיום המלחמה הקרה או פרוץ האינתיפאדה הראשונה, עד כמה קשה ומופרך לצפות התפתחויות ביחב"ל, לא כל שכן אירועים ספציפיים. רוב המתעניינים בנושא  – דיפלומטים, אקדמאים, ועיתונאים – הופתעו לחלוטין.

אייר פורס 1. הביקור של אובמה הפתיע רבים.

אייר פורס 1. הביקור של אובמה הפתיע רבים.

במספר כנסים שהשתתפתי בהם לפני שהכריז אובמה על כוונתו לבקר בישראל, היה קונצנזוס רחב למדי שאובמה ישמור על פרופיל נמוך באזור בכלל ובסוגיה הישראלית-פלסטינית בפרט, אף שבדרך כלל השנה הראשונה של הכהונה השנייה נחשבת לחלון-הזדמנויות נוח ליוזמה. המשקיפים (ואני בכללם) הציגו טיעונים משכנעים למדי. אציג הטיעונים בסדר יורד של רמות ניתוח:

ברמה המערכתית, המזרח התיכון קריטי פחות לארה"ב. כובד האיומים וההזדמנויות הבוערות ביותר עובר לאסיה בכלל ולסין בפרט; ארה"ב מפתחת מקורות אנרגיה עצמאיים, ותלותה בנפט מזרח-תיכוני במגמת צמצום; ובעידן של משבר כלכלי גלובלי ויתרון כלכלי נשחק, מעצמת סטטוס קוו נוטה לצמצם התפרסות ולהתמקד בסוגיות המפתח.

ברמה האזורית, נזילות המצב בעקבות האביב הערבי מעודדת אוריינטציה של "נחכה ונראה". כאשר העתיד הקרוב כה מעורפל, כאשר הסדר האזורי הישן קורס וניצני סדר אזורי חדש טרם נראים, קטנים סיכויי המעורבות מתוך יוזמה שיטתית. יתר על כן, האנטגוניזם לארה"ב ברחוב הערבי מציב אותה בצבת – "ארור אתה אם תתערב, ארור אתה אם אינך מתערב". לדוגמא, כל קבוצה שארה"ב תתמוך בה בסוריה "תוכתם", ומצד שני, התגובה המהוססת למאורעות במצרים פגעה באמינות ארה"ב בעיני המשטר הסעודי.

ומבחינת הזירה הפנים-אמריקנית, לראשונה מאז 1945 דעת הקהל האמריקנית נוטה להתבדלות בכלל ולהסתייגות ממעורבות במזרח התיכון בפרט. זאת, בעקבות האבטלה והתערערות האמון בעתיד, בעיות הקיטוב הפוליטי ושיתוק המשילות, וכלקח כישלון מלחמת עיראק השנייה. כישלון זה עורר מחדש את "סינדרום וייטנאם"  – אין להתערב במלחמת אזרחים אלא במחיר אבדות אפסי ותוך אסטרטגיית יציאה ברורה – סינדרום שהשפעתו גוברת בממשל אובמה השני כיוון שהן קרי והן הייגל נציגים מובהקים של "דור וייטנאם".

המשקיפים באותם כנסים הטעימו עוד, כי הרתיעה ממעורבות באזור ניכרת גם בעמדות שתי המפלגות. המפלגה הרפובליקנית אמנם מאוחדת בתמיכה בממשלה הנוכחית בישראל ובעמדותיה, אולם ראשיה בהחלט קשובים לנטיית הציבור האמריקני להימנע ממעורבות מסבכת. ואילו המפלגה הדמוקרטית אינה מאוחדת בדחיפתה את אובמה לגלות יתר מעורבות בסכסוך ובשורותיה מתגלע פיצול לגבי ישראל והסכסוך. החלוקה במפלגה דורית פחות או יותר: שני הדורות מאוחדים בהחלט בתמיכתם בפתרון שתי המדינות ובהתנגדותם להתנחלויות. עם זאת, הם חלוקים לגבי הטלת האשמה בהתמוטטות תהליך השלום. בהמשך לכך, האם התמיכה האמריקנית בישראל נשחקת? במבט ראשון לא – אחוזי התמיכה בדעת הקהל לא מגלים סימני שחיקה. אולם מבט מדוקדק יותר מגלה תמונה מורכבת יותר. במשך שנים רבות חתרה ישראל ליצור קונצנזוס דו-מפלגתי סביב התמיכה בישראל, בעיקרו של דבר בהצלחה. אולם עתה יתכן שאנו חוזים בסימנים ראשונים של תמורה. אמנם, המפלגה הרפובליקנית מלוכדת עתה לחלוטין בתמיכה מוצקה בממשלה הנוכחית בישראל, בניגוד, למשל, לעידן רייגן-בוש האב בשנות השמונים ותחילת התשעים. אולם, כאמור, המפלגה הדמוקרטית מפולגת. הדור החדש ביקורתי יותר ומוכן להטיל עיקר האשמה לקיפאון המדיני על ישראל. הדור הזה נתמך על ידי הארגון היהודי הליברלי, ,J STREET וכמה מנציגיו כבר החליפו את הדור הוותיק במפלגה הדמוקרטית בעמדות חשובות בקונגרס.

ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו, בביקור בוושינגטון

ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו, בביקור קודם בוושינגטון

עד כאן, לגבי מגבלות החיזוי ביחב"ל, ומכאן, מדוע הכריע אובמה בעד הביקור? לעניין זה, אני ממליץ לקרוא את הראיון שערך ארי שביט ב"הארץ" עם ג'ף גולדברג, עיתונאי העיתון THE ATLANTIC המקורב מאד לאובמה. כתמיד כשעסקינן בעיתונאי ה"מקורב למלכות", צריך לנהוג זהירות בדברי גולדברג, המשרטט תמונה מחמיאה במיוחד של הנשיא והמבקש לעצב לנשיא אקלים ציבורי בישראל המוכן לקלוט את מסריו. אולם גם בהסתייגות זו, מתוך המסרים שמבקש גולדברג להעביר ניתן ללמוד לא מעט על תכלית ביקורו של אובמה בישראל.

את יעדיו של אובמה ניתן לתמצת בשתי המשמעויות של המילה "ריכוך". במשמעות אחת, מבקש אובמה להרגיע את הציבור בישראל ולטעת בו אמון מוצק יותר שבתקופה הקריטית הנוכחית, ניתן לסמוך על ארה"ב בראשותו. אובמה מבין כיום בהחלט את חרדת הקיום הבסיסית של הישראלי, ואף מקבל שלחרדת הקיום הזו יש בסיס במציאות האיומים האזורית. הרגעה מעין זו של הציבור הישראלי תסייע להנהגת המדינה לקבל את ההחלטות הקשות הצפויות באופק הקרוב  – במכלולים האיראנים, הסורים והפלסטינאים – באופן שקול ומחושב יותר. כך למשל, אולי ניתן יהיה לשכנע את הממשלה ל"עסקת חבילה": ארה"ב תפגין נחישות מוגברת בזירה האיראנית, ובתמורה, תגלה הממשלה פתיחות חדשה בהקשר הפלסטיני, ולו למראית-עין.

אכן, במשמעות אחרת של "ריכוך", "ריכוך ארטילרי", מבקש אובמה להכשיר את הקרקע לאפשרות של מאמץ פעיל יותר לנהל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהובלתו של שר החוץ החדש, קרי. אמנם, גם כלקח מכישלונו לפרק את המוקש הישראלי-פלסטיני בשנה הראשונה לכהונתו, אובמה עצמו כנראה ספקן יותר משר החוץ שלו לגבי האפשרות להניע תהליך משמעותי בנסיבות האזוריות, הפנים-ישראליות והפנים-פלסטיניות הנוכחיות. אולם דומה כי הוא מגלה כאן נכונות לספק לשר החוץ השאפתן שלו "חבל ארוך" – בבחינת, אם שר החוץ יצליח במפתיע להניב פריצת-דרך, אובמה יצטרף למהלך. ואם לא, ישמור הנשיא מרחק וכך הפגיעה ביוקרתו האישית תצטמצם.

ולסיום, לקח היסטורי: מה המתאם בין פריצות-דרך ביישוב או ניהול הסכסוך לבין יחסים טובים בין מנהיגי ארה"ב וישראל? הניסיון מצביע דווקא על העדר מתאם כזה. כך למשל, קמפ דיוויד 1979 התרחש חרף פערי עמדות ומשבר אמון עמוקים בין קרטר לבין בגין. ולעומת זאת, הדיפלומטים שהובילו את מעורבות ארה"ב בתהליך אוסלו טוענים שההרמוניה ששררה בין רבין לבין קלינטון דווקא פגמה בסיכויי אוסלו. קלינטון, למשל, התייחס לרבין כ"תלמיד אל רבו" וגם משום כך לא לחץ על רבין לנצל את טבח גולדשטיין לעקירת מתנחלים בכלל ואנשי קריית ארבע בפרט.

הסכמי קמפ דיוויד. הניסיון ההיסטורי מצביע על העדר מתאם המתאם בין פריצות-דרך בניהול הסכסוך לבין יחסים טובים בין מנהיגי ארה"ב וישראל

הסכמי קמפ דיוויד. הניסיון ההיסטורי מצביע על העדר מתאם בין פריצות-דרך בניהול הסכסוך לבין יחסים טובים בין מנהיגי ארה"ב וישראל.

אם כן, ביקור אובמה מייצג התפתחות בלתי צפויה בתולדות המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. רק ימים יגידו עד כמה יותיר הביקור חותם בתולדות האזור ובתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ביקור אובמה כשיעור בחקר היחב"ל

  1. הטור רק מגבש (לפחות אצלי) את התפיסה, שאין למעשה תכלית ליומרה של המחקר ביחב"ל לחזות אי-פעם משהו.

  2. אם לשפוט לפי הסכמי הפסקת האש עם חמאס לאחר מבצע עמוד ענן, ועסקת שליט, שתיהן בתיווך אמריקאי, אפשר להסביר אולי התאמה אחרת. כאשר יש קרע מסויים בין מנהיג זר שאמור לתווך בין ישראל לבין צד שלישי – הצד השלישי מרגיש נינוח יותר לגבי הצד המתווך, עקב השינוי ביחסי העוצמה, שמתאזנים – במו"מ. יחד עם העובדה שגורמים נציים יותר נתפסים ככאלה שיכולים להוביל מהלכים עקב מיקומם במפה הפוליטית. אם ביבי יחתום על הסכם, אף אחד לא יגיד עליו שהוא הפך את עורו. ניתן גם להצביע על אריאל שרון כמנהיג שנתפס ככזה שיכל להניע תהליכים כאלה בגלל מיקומו במפה הפוליטית, והעבר העשיר שלו מהצד הימני של המפה. עד כאן החלק של "לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים" ע"פ קיסינג'ר. אובמה התייאש מהשיח שהתנהל בישראל בשנים האחרונות בהובלת הממשלות מאז ברק ועד ממשלת ביבי השנייה, והחליט לנצל את הרייטינג ולהסביר לישראלי המצוי בדיוק מהי תפיסת שמאל מדיני כפי שהוא רואה אותה. יש בנאום זה סוג של חינוך להרבה ישראלים שעקב הדה-לגיטימציה שעבר השמאל בישראל, לא ממש מבינים לעומק את עמדותיו של השמאל הציוני (עבודה, מרצ..) שנתפס כיום בקרב ציבור גדול באותה צורה כפי שנתפסות מפלגות שמאל לא ציוניות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s