מלחמת תרבויות גנגאם סטייל

תמיר מנדובסקי

"העולם שלאחר המלחמה הקרה הוא עולמן של שבע או שמונה ציביליזציות עיקריות. דמיון תרבותי והבדלים תרבותיים מעצבים את האינטרסים של המדינות, את הניגודים ביניהן ואת ההתקשרויות שלהן" (ס. הנטינגטון, "התנגשות הציביליזציות", עמ' 16)

התהייה הזו התחילה ביום רביעי ירושלמי קריר, בשעת הערב בה מתחיל להתקרר ואתה מתחיל לחשוב על ארוחת הערב תוך כדי שערוץ VH1 בזווית העין מרצד ללא הפסקת פרסומות. את הקטיעה בין מחשבת הספגטי-קציצות למחשבת האורז-בצ'ילי קטע אדם שמן ומצודד, שאם לא היה עוטה על פניו משקפי שמש הייתי גם יודע שהוא מלוכסן. את מילות השיר לא הבנתי, אבל הפזמון דיבר בוודאות על אישה נאה (או בלעז: Sexy Lady). תחלופת הסצנות האימפולסיבית של הקליפ גרמה לי לשבת ולבהות בו. בהייה שגררה אחריה תהייה. הנה הדרום קוריאני הזה שר פזמון באנגלית, הקליפ עצמו אמריקאי באופן מוקצן וסיי, האמן המבצע, השלים בימים אלו קנייה של וילת יוקרה בלוס אנג'לס.

אם קוריאה הייתה בעבר מדינה אחת, בעלת תרבות אחת, איך יסביר הנטינגטון שהיום הולכות שתי הקוריאות לשתי קצוות שונים כל כך?

קוריאה נכבשה בנקודת זמן קריטית. בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת חומת ברלין היו לשתי המעצמות די זמן כדי להפוך מספר מדינות על פיהן, מי בכוח הזרוע (יפן?), מי בכוח הממון (ישראל?), ומי בשילוב של השתיים. בהסתכלות לא מאומצת מסביב אנו יכולים לגלות בנקל שגם אנחנו, על כל גאוותינו היהודית והציונית, חלק ממכונה משומנת ומיסיונרית בשם "הציביליזציה המערבית". לא מאמינים? תפתחו ערוץ הקניות, הכל שם "כמו באמריקה". תפתחו גלגל"צ, כל שיר שני מגיע מצד השני של האוקיינוס. וגם אם נעזוב לרגע את השטחיות המפתה, תחשבו על שני הערכים החשובים לכם ביותר. עכשיו תגידו אותם בלב. אם התשובה היא "חירות", "שוויון", "כבוד האדם" או ערך אחר ממגילת העצמאות האמריקאית או מהמהפכה הצרפתית, המשך לקרוא. אם יצא "כבוד המשפחה", "קדושת האלוהים" או "צניעות האישה", הפסק לקרוא את המאמר ותתקדם בחיים.

סיי במצב רוח שגרתי. עוד כוכב עולה או סמל למגמה כלל עולמית?

סיי במצב רוח שגרתי. עוד כוכב עולה או סמל למגמה כלל עולמית?

הקליפ הבא בטלוויזיה הוא של להקת האמריקאים-יפנים Far East Movement. אני נזכר בכיבוש האמריקני ביפן. ארה"ב עזבה את יפן בשנת 1951 לאחר שש שנות כיבוש בהן שינתה את פניה לאחר טיפול שורש עמוק בכל גורמי התרבות היפנית שלא היו חלק מתכנית ה"מערביזציה" הרב-שנתית שלה (ברמת השטח, פיטרה כל מורה חטיבת ביניים שבא לה לא טוב בעין). היא הפסיקה את הכיבוש מסיבה אחת פשוטה: היא ראתה איך קוריאה השכנה הולכת ונופלת בידי תרבות אחרת. דבר שעשוי להיות לה לרועץ במסגרת אותה תכנית רב-שנתית.

התכתשות של מיליון ומאתיים אלף חיילים דרום קוריאנים, אמריקנים ועוד נספחים מכל רחבי הגלובוס אל מול מיליון (סינים) ומאתיים אלף (צפון קוריאנים), יצרה מציאות מעניינת בה תרבות אחת שהייתה יכולה להיות מגובשת, ואולי אף להשתייך לאחד הגושים המתהווים בעולם, מתנפצת לכדי שתי תרבויות שונות בתכלית זו מזו, כל אחת מעברו השני של קו רוחב 38'.

ישראל והמערכת

שאלה שאנו צריכים לשאול את עצמינו היא איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?

מצד אחד, ישראל בשאיפה תמידית לעמידה בכל תקני המערב המחמירים: בחינוך, בכלכלה ובקרם ההגנה מפני השמש. מצד שני, האם ברצוננו להפוך לעוד מדינה סטנדרטית בפס הייצור של גוש המערב? שאלה קשה זו טומנת בתוכה המון שאלות שיעסיקו אותנו בבחירות הקרובות כגון דת ומדינה, חשיבות חיבתם של שאר העולם כלפינו אל מול עמידה איתנה בצדקת דרכינו ועוד דילמות פוליטיות רבות.

ובינתיים ב-VH1..

"אתה יכול לשמור את טבעת היהלום,

גם כך לא חיבבתי אותה,

אתה יכול לשמור הכל,

מלבדי"

(קטי פרי, "חלק ממני")

איצטדיון וומבלי זה לחלשים. קטי פרי בסיור שגרתי בקסבה

איצטדיון וומבלי זה לחלשים. קטי פרי בסיור שגרתי בקסבה

 

במעבר חד מהנטינגטון לפרי, את חבורת היפנים החליפה הזמרת הנראית-לא-רע-בכלל זאת.

השיר "חלק ממני" הוא שיר שמדבר על העצמה אינדיבידואלית בריאה אל מול עולם רומנטי הולך, מתקרר ומשועבד לערכי קפיטליזם של היצע וביקוש. במילים פשוטות יותר: הוא זרק אותה, הוא חזר, ועכשיו כבר לא בא לה עליו.

מה זה קשור? לא יודע. אבל זה לא מנע מבמאי הקליפ ליצור ארבע דקות שמזכירות את סרט סוף המסלול שלי בצבא. קטי פרי עטוית המדים יורה בנשק אוטומטי, סוחבת פצוע ומתרגלת שדאות ברמה שלא הייתה מביישת את גבי אשכנזי בימיו היפים. לא מדובר בקפריזה של במאי משונה, מי שיבלה שעה אל מול אחד מערוצי המוזיקה האמריקאים יראה יותר ויותר קליפים מיליטנטיים שלרוב הקשר בינם לבין מילות השיר מקרי במקרה הטוב, ונגטיבי לחלוטין במקרה המשונה. כשאנו רואים את גננות עזה מלבישות את ילדיהן בתלבושות שאהידים אנו יודעים לבקר זאת בשטף, אבל מה אנו עושים אל מול המיליטנטיות הפושה בהמון בקרב מי שמנהיג את הציביליזציה המערבית, שהיום גילינו שאנו בעצם שלוחה שלה במזרח התיכון?

בישראל לשמחתי, על כל לוחמיה וחיילי המילואים שלה שמסתובבים ברחובות, יש אמנם שיח צבאי ענף אך אין תרבות מיליטנטית. אולי זה דווקא בגלל השירות הצבאי שחובה על כולם (את אף אחד פה לא ירשים במיוחד אם ישי לוי יעשה קליפ עם שרשיר-מאג עליו) ואולי זה בגלל שאותה הרעלת-המונים עדיין לא נחתה בנתב"ג, והיא עודנה בדרך. על כל פנים, נקווה רק כי בתכונות התרבותיות נדע להיות שונים בין שווים בגוש המערב ההולך ומשכפל עצמו לדעת.

tamir.mandowsky@mail.huji.ac.il

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מלחמת תרבויות גנגאם סטייל

  1. תודה על הבלוג.
    אני חושב שדווקא כן יש פה תרבות מיליטנטית. לפחות 25 אחוז מכתבות חדשותיות בכל יום מתייחסות רק לדברים מיליטנטים. העובדה שיש שיח מיליטנטי כן מעיד על תרבות מיליטנטית מסויימת. העובדה שהרוב בישראל לא קורא קריאות "מוות לערבים" איננה הוכחה לכך שאין פה תרבות מיליטנטית.
    אמנם אנחנו לא שולחים את הילדים הקטנים למחנות הכשרה למחבלים, אבל אנחנו כן שולחים את כל הילדים הבינוניים(בגיל 18) למחנות של אימון צבאי שהוא מיליטנטי, לא?

  2. היי אסף,
    אני עושה הפרדה מאוד משמעותית בין שיח תרבותי לתרבות מיליטנטית. אז נכון, מאוד מעניין את כולם מה כל אחד עשה בצבא, אבל מי שיטעה לקרוא לאותו שיח בשם "תרבות", מעולם לא ראה תרבות מיליטנטית. תרבות מיליטנטית היא תרבות סוגדת לערכי הצבא: משמעת, אחידות, נאמנות עיוורת. ישראל של שנות ה-50 הייתה כזו, אך לא היום. הנקודה היא ששני גורמים מביאים לתרבות מיליטנטית: אטימות תרבותית (ההיפך מפלורליזם) או גלוריפיקציה, בישראל יש פלורליזם ואין גלוריפיקציה של הצבא: כולנו מכירים חיילים, כולנו היינו חיילים. את אף אחד הצבא כבר לא מרשים והמערכת הצבאית היא מוקד לביקורות רבות מצד הציבור. בארה"ב מעריצים את הצבא. תיכוניסטים הולכים לבית הספר עם דגמ"ח צבאי ודיסקית וזה ממש מגניב בעיניהם, כי אצלם חיילים זה דבר די נדיר שרואים לרוב בסרטים (=גלוריפיקציה).. גם בתרבויות אוטוריטאריות זה ככה, אבל מהסיבה השניה- כי הגלובליזציה ועימה הפלורליזם לא מנת חלקם.

    • תודה תמיר
      ענית לי בצורה מאוד מתמטית ומלומדת, ולמרות שזה לא הסגנון שלי, אני סוג של השתכנעתי שאולי אין פה תרבות מיליטנטית.
      אבל מצד שני, הייתה מגדיר את העובדה שאנחנו מורגלים עד כדי אדישות לכל מיני דברים מיליטנטיים:

      לדוגמא למעצרים מינהליים?(דבר שהוא איננו מהלך נורמלי בכל מקום דמוקרטי ללא מלחמה)
      או האדישות החברתית לעובדה שמתיזים חומר מסריח נגד הפגנות על בתים של בלתי מעורבים כדי להגיע למעורבים?

      כלומר, אני לא חושב שיש בכלל פיתרון אחר או פיתרון יותר טוב להתנהלות של צה"ל. נדמה שהמצב פשוט לא מותיר ברירות אחרות.
      אולם עצם האדישות לכל הדברים האלה, איך היית מכנה את עצם האדישות שלנו לדברים האלה ? אולי לא היית קורא לזה תרבות מיליטנטית, אבל התופעה הזו צריכה שם. כרגע הייתי קורא לזה "אדישות למהלכים מיליטנטים".

  3. אנסה לא לענות בצורה מתמטית. אך בכל זאת אחתוך את ההודעה שלך לפרוסות:
    מעצרים מנהליים: מעצר מנהלי הוא אקט שמקובל כמעט בכל מדינה דמוקרטית, אתה יכול לבדוק זאת. נכון שמדינות בהן השלום שוכן משתמשות בו פחות מאיתנו- וזה הכרח המציאות. מה שבטוח הוא שבמקום בו לרשות המבצעת יש כוח כה עצום, יש לקוות כי עיקרון "ריסון הכוח" מהווה נר לרגליהם. מהיכרותי הממוצעת עם הצבא אני חושב שישנו ריסון כוח. אם הוא עונה על ההגדרה "מספק" אפשר להתווכח.
    ההתנהלות הכללית של צה"ל ושל כוחות הביטחון: נכון שהראשונים שנפגעים הם הבלתי מעורבים. אבל כמו שאתה אמרת, אי אפשר להוקיע מחבלים שמסתתרים בסביבה אזרחים אם אתה הולך לאורן של אמנות ג'נבה. ההתגוננות של ישראל לא סותרת את הדמוקרטיה שלה. ישראל דמוקרטית בגלל שהיא מתגוננת. האתגר שלנו כישראלים הוא לשמור על רמת מוסריות גבוהה למרות האתגרים שהטרור מציב, ולהוות פורצי דרך ("אור לגויים") בדרך ניהול הסכסוך האלים.

    • אכן ישנו ריסון כוח, אך נדמה כי ככל שעובר הזמן אנחנו הישראלים מתרגלים לפגיעה בבלתי מעורבים, כשזו מתרחשת. הסכמנו כבר שאי אפשר אחרת, כי זה פשוט קורה כל הזמן כהכרח המציאות.

      אבל מה שיקרה לנו הישראלים כתוצאה מכהות חושים לסבלם של אחרים הוא שפשוט נהפוך להיות עם מעפן, עם שיש בראשותו אדמה, אך לא נשאר בו לב פועם.
      המחיר שאנחנו משלמים על האדישות הנחוצה כדי לחיות פה הוא שנאטום את הלב שלנו.

      על כן, צריך להתחיל לעשות פה שינויים כדי שהביטחון לא יככב ב25% מהכתבות(ואף יותר).
      שכחנו כבר לדבר על נושאים אחרים.

      אחרי שנביס את האוייבים מבחוץ, נתחיל לחפש אויבים מבפנים ונילחם בחרדים, אחרי שנביס את החרדים נתחיל לריב עם החילונים, אחרי החילונים נריב עם המשפחה, וכן הלאה..
      ורק בסוף נקלוט, שכל הזמן הזה היינו בכלל צריכים להילחם בעצמנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s