זה אנושי לבכות, אז בכיתי

אסף לובין

"My wife was supposed to return – that's what we had agreed on – about half past 10.00 or 11.00. When she did not turn up, I had to go to look for her. Halfway there, others asked me where I was going. I said I was going to Markale. My wife left. She hasn't returned. They said a catastrophe happened over there. I said, what happened? They said a shell fell."

סיפורו של סולימאן צ'נ'אלו (Sulejman Crncalo) הוא סיפורם של מאות אלפי קורבנות הטבח והזוועה של מלחמת בוסניה, אשר התרחשה על אדמת הרפובליקה הפדראלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לשעבר, בין השנים 1992-1995. זה הסיפור של עשרות הגברים והנערים שנאספו יום אחד בחצר בית הספר היסודי של בילג'אני (Biljani) שבעיירה קלג'וץ (Kljuc) ושם, משך שעות ארוכות, עונו ונלעגו ונשחטו. זה הסיפור של הנער ששמע קול ירייה חרישית מפלחת את הלילה וראה את גופת אביו נופלת לתוך בור הריגה ליד מחצבות העופרת של לג'וביג'ה (Ljubija). זה הסיפור של האמא, המנקה מבית החולים הציבורי שבשכונת מארין דבור (Marin Dvor), אשר צעדה בגפה בין מסדרונות בית החולים ערב אחד ונפגעה מפגיעה ישירה של פגז ארטילריה. וזה הסיפור של סולימאן, שאיבד את אשתו ואיבד את עולמו, תחת ערפילי הדם וההרס בשוק הציבורי של מרקלה (Markale) שבסראייבו (Sarajevo).

            היה זה פרופסור שבתאי רוזן ז"ל אשר קבע במאמר משנת 1950 כי: "כל אדם בר דעת מעוניין בחיזוקו של המשפט הבינלאומי כגורם חי ותקיף בחיים הבינלאומיים. כי רק ע"י חיזוק היסוד המשפטי יש סיכוי, ויהי קלוש, בימים אלה של מדיניות כוח הזרוע, לעכב ואפילו למנוע שימוש סיטוני בכוח מזוין כאמצעי מקובל לשם השגת מטרות אנוכיות של המדינות".

            על מזבח חזון זה, הוקם בשנת 1993 בית הדין הבינלאומי הפלילי של יוגוסלביה לשעבר (ICTY) אשר ביקש להעמיד לדין פלילי את מי שיזמו ותכננו וביצעו בשיטתיות, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם אגב מלחמת האזרחים במדינה. לאחרונה סיימתי התמחות בת שלושה חודשים בטריבונאל, במסגרתה סייעתי למשרד התובע של בית הדין בהליכים המתנהלים כנגד ראטקו מלאדיץ', הרמטכ"ל לשעבר של צבא רפובליקה סרספקה (VRS). אלא שלימודי המשפטיים באקדמיה לא הכינו אותי לעוצמת הרגשות והמחשבות שיציפו אותי בכל יום מימי התמחותי בבית הדין. יש בו, ב-"יסוד המשפטי" אליו מתייחס פרופ' רוזן, כדי למרק את העוונות מכל אמוציה ולהסיר כל מכשלה רגשית. סעיפי משפט בקודקסים פליליים הם נקיים מכל צבע או טעם, ואין בהם כדי להעביר באמת את מלוא עולמם של הקורבנות עימם נפגשתי. עולם שהיה ואיננו עוד.

מואשם בפשעי מלחמה: ראטקו מלאדיץ', הרמטכ"ל לשעבר של צבא רפובליקת סרספקה (VRS)

מואשם בפשעי מלחמה: ראטקו מלאדיץ', הרמטכ"ל לשעבר של צבא רפובליקת סרספקה (VRS).

"I went up there. I'll never forget that image.  It will never leave me. The street was covered in blood. There were about 30 there — well, that's my assessment. But the part hit by the shell was covered in blood. There was a fence protecting pedestrians from the trams, and there were body parts or, rather, parts of clothing and footwear on the fence, in the streets. There were body parts.  The entire fence was covered in blood. I observed all of this and there were people looking on from side streets. They asked me, what are you doing? I said I'm looking for my wife.  There seemed to be wounded, people who were dead there.  And they put them on — in vehicles and took them to the hospital."

כמו בסרט-נע הועלו בזה-אחר-זה, עשרות מעדי התביעה בכל אחד מימי התמחותי בבית הדין. היו שם עדים מומחים ועדים שבעובדה, קורבנות אזרחיים לצד מפקדי צבא. בין כל עדות לעדות הוצגו בפני השופטים אלפי מפות ותרשימים ותמונות וסרטים, קטעי קול וקטעי יומן ודו"חות וניירות ותכתובות. גם מלאדיץ' היה שם, פעם מתבדח עם עורכי דינו, פעם שולח מבטים קפואים לעברו של העד או לעברו של צוות התביעה. כסטודנט הישראלי הראשון להתמחות במשרד התובע של בית הדין, היה המפגש היומיומי עם סיפורי הזוועה טעון ועוצמתי במיוחד. זיכרונות השואה היהודית כאילו מרחפים בחלל האוויר, בין העדויות השונות. שהרי המראות אותם מראות והקולות אותם קולות, רק המקום והזמן שונים הם. למרות הקריאה המהדהדת "לעולם לא עוד!" שנשמעה לאחר מלחמת העולם השנייה, נדמה כי העולם שב ואטם את אוזניו למול קורבנות רצח העם ביוגוסלביה. הקמת בית הדין הייתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. ובכל זאת יש בו בטריבונאל כדי לספק לאותם הקורבנות הזדמנות ממשית לספר את סיפורם ולתרום להתעצבותו של נרטיב. כל העדים שפגשתי יצאו מחוזקים מעדותם. הגם שהמפגש החוזר עם הטרגדיה האישית הראה את אותותיו, הרי שהעדות לוותה גם בסגירת מעגל ותחושת השלמה. הידיעה כי הם מסייעים בהרשעתו של פושע מלחמה ובשליחת מסר רחב יותר לעבריינים עתידיים, די היה בה.

"זה אנושי לבכות – אז בכיתי", אומר צ'נצ'אלו בקול רועד בבית הדין. לנו בשולחנות התביעה, אסור לבכות, למרות שזה אנושי.

"זה אנושי לבכות – אז בכיתי", אומר צ'נצ'אלו בקול רועד בבית הדין. לנו בשולחנות התביעה, אסור לבכות, למרות שזה אנושי.

            לפני פחות מחודשיים דחה ביהמ"ש העליון את ערעורו של אלכסנדר צבטקוביץ' והכריז עליו כבר-הסגרה בעקבות בקשתה של ממשלת בוסניה והרצגובינה להעמידו לדין על סייעו ב"טבח של סברניצה" משנת 1995. ספק עד כמה בקיא הישראלי שברחוב בפרטי הטבח ההוא או במשמעותה של הודעת ההסגרה. ראוי כי הדבר יעורר בנו תהייה. עד כמה נכונים אנו באמת, כעם, לפתוח ליבנו וראשנו אל מעבר לצלקות המלחמה שלנו בלבד. עד כמה מודעים אנו, היהודים היושבים בציון, לקריאות השבר של עמים אחרים. עד כמה מוכנים אנו ללמוד את לקחי השואה ולהביא לכדי יישומם בפועל. השיח בישראל בדבר המשפט הבינלאומי הפלילי הוא שיח ציני ופוליטי. כשקוראים בעיתונות בארץ על בית הדין הבינלאומי הפלילי (ה-ICC), נאמרים הדברים רק בהקשרה של תביעה אפשרית של הפלסטינים. שיח צר זה מייצר רתיעה בקרב הציבור בישראל מפני הדין הבינלאומי ופוגמת בהבנתו כאומה את התפקיד החשוב שיש למשפט למלא בייצוב הסדר הבינלאומי ובהבטחת צדק, פיוס ופיצוי לקורבנות. דווקא מטעמים אלו חשוב כי יותר ישראלים יתעניינו ויעמיקו ידיעותיהם ואף ייקחו חלק פעיל בעבודת הקודש של בתי הדין בהאג ושל ארגוני הסיוע הבינלאומיים. בכך לא רק שייתרמו במקצת לחיזוקה של מערכת הצדק הבינלאומית, הסובלת לעיתים מלאות פעולה, אלא שגם יבטיחו את פיתוחו החשוב של השיח המקומי בארץ.

ספק עד כמה בקיא הישראלי שברחוב בפרטי הטבח ההוא.

ספק עד כמה בקיא הישראלי שברחוב בפרטי הטבח ההוא.

"I went to the hospital.  I arrived at the hospital. There were lists that had already been compiled and they were on the door. I searched for my wife on the list.  I couldn't find her name. Then someone turned up in a white overall and asked me whether I had had a look in the morgue.  I said, no.  They said, Go there. Maybe it was a doctor.  I don't know. I arrived at a room and I recognized her immediately. There were seven bodies there. My wife was the third body in that row. The bodies were the bodies of women. It's only human to cry, and I started crying. Three individuals appeared from another room and asked me, have you recognized her?  I said yes. Crncalo, Pasa. They noted this down. I went home then and told the children."

"זה אנושי לבכות – אז בכיתי", אומר צ'נצ'אלו בקול רועד בבית הדין, והבטן מתהפכת. ביושבי באולם, גם אני לא יכולתי שלא לדמוע. אלא שעורכי הדין מזהירים אותנו, המתמחים, לשמור על סבר פנים חתומות ולא להביע כל רגש. לנו, בשולחנות התביעה, אסור לבכות, למרות שזה אנושי. אז במקום לבכות אני כותב, בתקווה שדבריי אלו יסייעו להעביר את סיפורם של קורבנות הזוועה ביוגוסלביה ולהשמיע את קולם לקהלים נוספים; בתקווה שאוכל לסייע בכך בהפצת המורשת החשובה של בתי הדין הבינלאומיים הפליליים; ובתקווה שיש בכך כדי לייצר שיח אחר, חיובי בבסיסו, בישראל בדבר המשפט הבינלאומי הפלילי, מטרתו ומשמעויותיו.

אסף לובין על רקע בית-הדין בהאג

אסף לובין על רקע בית-הדין בהאג

asaf.lubin@gmail.com

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s